Monday, October 24, 2016

שובך יונים

Pigeon hole

(Reaction to an English speaking source, so Hebrew will come later)

I listened to the Gem Hill's latest episode of "let's talk about tests baby" (Ep. 62), where she interviewed Neil Studd and they spoke about some very interesting topics - from motivation, to mental health, working 9 to 5 and coping & promoting change. It was a great episode that I will have to listen to again at least a couple of times to process everything that went there.
As usual, Neil is is always quicker than I am in posting something related, so you can read some background to this interview in his blog.

While I listened to the discussion I re-thought my views on 9 to 5 testers, and despite initially being pretty much in favor of the idea, and that there wasn't a single argument voiced against this approach, I started wondering whether 9 to 5 really is a valid choice. Each and every argument for not doing anything work-related after work is sound and solid, yet somehow each such argument just enforced my gut feeling that it is only a valid reason to completely avoid participation if you don't care.

But before I start, I just want to make sure that I'm clear on what I call 9 to 5 testers, since while I was writing this post I found that it's not the hour cap that bothers me, but what I associate with this term. For me, a  9 to 5 tester is someone who comes to work every morning, leaves somewhere in the evening or even late at night, and have exactly zero interaction with a testing community. They might work 14 hours a day, but if they know only what they see in their own work, I call them 9 to 5 testers.
Another assumption I am making and don't really feel the need to justify, is that testing is an intellectual work - which means that one must take interest in it in order to become really good. I'm not sure I would say that al 9 to 5 testers are bad testers  (though I am quite tempted to say that), but they sure can be much better.

I have mainly the projection of how I feel about my profession - I like being a tester. I think that when you do something you like, you cannot simply stop thinking about it when your shift is over. Just like any other subject - if you invest time thinking about it, you start seeing and interpreting other matters from that unique perspective - football (or soccer, as some of you might call this game) fans, for instance, will often borrow football terms to describe events or ideas that have nothing to do with football since the terms and thought patterns are readily available in their mind. This way, testing, if you care about it, doesn't stop when we're not at the office - we will still smile when we'll see this car and still use insights we learned as testers, or use what we experience outside of work to improve our testing skills. When I can put something aside and say "I don't do anything about it outside of the time I have to", it means that I don't care. Putting aside something I care about is a gradual process - I decide to do something else, then, after the third time I decide it's time to wrap things up, I actually do that, and I will still occasionally think about it.

Neil & Gem mentioned some good and valid reasons for testers not to participate, but while each such reason sounds convincing, I found that I don't see them as good enough to completely avoid participating. There were two distinct reasons I could identify: Having other commitments (such as family or other interests) and Being an introvert, which means one feels drained when socializing.
When facing those reasons as binary questions - there's a clear cut: Work stuff should not trump one's personal life, and forcing someone to overcome their discomforts and fears just because I say so is quite inappropriate. But the question at hand is not Boolean - it's a scale, and there's a world of difference between turning down the dial to a comfortable level and switching it off. I came to this understanding when I've heard Neil describing himself as an introvert, and mentioning that his way of coping with the massive energy drain at CAST was being the first one leaving in order to crash at the hotel (which, at least from my perspective, was completely invisible. I think I recall at least one evening where I left before him, simply since I wanted to get five or six hours of sleep). While I can't really imagine how does being an introvert feels, since I tend to take energy out of interaction (which makes me an extrovert, I think) - but unless we take the extreme case of a person left in a state of acute lethargy or anxiety - Neil describes the  perfect solution: Moderate your participation level. One does not have to attend each and every event, and it's perfectly fine to leave a meetup after an hour or so. It's also ok to prefer small events where you can get to know people. And even if participating in any sort of event is extremely difficult, there are ways to participate online - Writing a blog, or commenting in a web discussion. You gain a bit less from written discussions, but it's still a way to keep track on what's going. People can just share something interesting they read with their team.
Having other interests that take time is a great reason to skip a specific event, or avoid taking on big commitments, but given enough time ahead and high enough priority, scheduling an evening event once every six monts or so is feasible. If someone says "I don't mind going, it's only that I can't fit my schedule", that person is saying "I don't care enough to make time for it". Someone with a tight schedule can still find time to do things that are important enough - it might not be as often as desired, but aiming for an evening once or twice a year is not impossible. There are also some events that take place during work hours - it will take a bit more effort to get permission to attend such an event, but it's doable.

You might have noticed that despite my claim of not approving the "9 to 5" choice, I don't expect everyone to start investing heavily outside of work - There will always be different levels of involvement between people, and that's fine. I get to work every day on my bicycle, and I even enjoy riding a bit in the countryside in weekends. despite that, I wouldn't call myself a bicycle enthusiast - I don't own a 10,000$ bike, have no idea what's the difference between the different brands and part names and I don't spend my time in any biking forum looking for my next trail. Still, since it's something I enjoy - I invest in it a bit. I own a nice pair of bike, I join a riding event once a year and siphon some knowledge about bicycle maintenance and stuff from my local experts. It's a nice thing to talk about with others who bike. Similarly, a tester who has this amount of interest in testing is perfectly fine. I just find it really difficult to imagine such a tester remaining invisible - even such level of care should be visible at least to some of the co-workers around.

-------------------------------------------------------------
הקשבתי לפודקאסט של ג'ם היל (let's talk about test baby), לפרק בו היא אירחה את ניל סטאד ובו הם דנו במגוון נושאים די מעניינים - ממוטיבציה ובריאות נפשית ועד התמודדות עם שינוי ובודקי תוכנה של תשע עד חמש (תשע עד שש בארץ). זה פרק מצויין, ואני כנראה אצטרך להקשיב לו עוד פעמיים לפחות כדי לעכל אותו כהלכה. 
כרגיל, ניל כותב מהר ממני, אז אפשר לקרוא קצת רקע על מה שהוביל לראיון בבלוג שלו.

תוך כדי האזנה, יצא לי לחשוב מחדש על הגישה שלי לאותם בודקי תשע עד חמש, ולמרות שמראש הרעיון נראה לי לגיטימי לגמרי, תוך כדי האזנה הבנתי שאני פחות ופחות מקבל את הגישה הזו. זה היה מעניין, כי כל הטיעונים שנשמעו היו מאוד בעד הרעיון הזה. פתאום, כל טיעון נשמע לי כמו "נכון, אבל בעצם..."
מה שכן - לפני שאני נכנס לעומק ומסביר מה מפריע לי, אולי כדאי להבהיר למה אני קורא בודקי תשע עד חמש: מבחינתי, מי שמגיע לעבודה בבוקר, יוצא ממנה בערב (או מאוחר בלילה) ולא מקיים שום אינטראקציה עם קהילת בודקים כזו או אחרת - הוא בודק של תשע עד חמש. כן, גם אם הוא עובד 14 שעות ביום. 
הנחת היסוד שלי היא שבדיקות היא מקצוע אינטלקטואלי - וככזה, מידת העניין של אדם במה שהוא עושה משליכה על הביצועים שלו. בודק תוכנה שלא מתעניין במה שהוא עושה לא יהיה בהכרח בודק גרוע, אבל הוא בהחלט יהיה פחות טוב מאשר הוא עשוי להיות. 

בגדול, יש לי בעיקר את החוויה שלי להציב מול התמונה של תשע עד חמש - אני נהנה להיות בודק תוכנה. כשאני עושה משהו שאני נהנה ממנו, אני לא יכול פשוט לעצור ולומר "עכשיו די", כי האמירה הזו היא רק ההתחלה. בפעם השלישית בה אני אומר את זה אני גם קם ומפסיק והולך לעשות דברים אחרים. אבל אני לא מפסיק לחשוב על זה - מדי פעם אשקיע קצת זמן בלחשוב על הבעיה איתה אני מתמודד, או בלקרוא משהו קשור פשוט כי הוא מעניין אותי. חוץ מזה, כל תחום בו משקיעים זמן ומחשבה משפיע על הדרך בה אנחנו חושבים על תחומים אחרים. חובבי כדורגל, למשל, ישתמשו מדי פעם במונחים מעולם המשחק כדי לתאר מצבים שאין בינם ובין כדורגל דבר וחצי דבר. באותו אופן - תחום הבדיקות משפיע על שאר החיים של בודקי תוכנה - אובנו לפחות נחייך כשנראה (שוב) את התמונה הזו, ואנחנו יכולים להשתמש בכישורים שרכשנו במהלך העבודה גם מחוצה לה, בדיוק כמו שאנחנו יכולים ללמוד על בדיקות מאירועים שקורים לנו בחיים.

ניל וג'ם העלו כמה סיבות לא רעות בכלל להיות לא מעורבים יותר בקהילת הבודקים (יש יותר מקהילה אחת, אבל זה פחות חשוב לענייננו), ובפרט, אני חושב שאפשר לבודד את הטיעונים שלהם לשני טיעונים מרכזיים - חיים מחוץ לעבודה, והיות האדם מופנם (יש לציין, "מופנם" אינו תרגום מדוייק של introvert במקרה הזה, שכן לא מדובר בביישנות, אלא באנשים שאינטראקציה חברתית שואבת מהם אנרגיה, בניגוד לטיפוס המוחצן שעבורו מפגשים כאלה הם זריקת מרץ של ממש). אם מסתכלים על השאלות האלו כעל שאלות בינאריות, אין ספק שכל אחת מהן בפני עצמה היא סיבה מצויינת לא להשתתף. זה ברור לגמרי שאנשים צריכים לעבוד כדי לחיות ולא לחיות כדי לעבוד, ולהכריח מישהו להתגבר על חרדות, או לשנות את האופי שלו רק כי אני אומר שצריך זה מאוד לא לעניין.
אלא שלא מדובר פה בשחור ולבן, לא נכון להציב "לא משתתף" לעומת "משתתף", כי השתתפות היא סקאלה די רחבה. אם מסתכלים על מידת ההשתתפות, יש הבדל של שמיים וארץ בין "משתתף, אבל רק מעט במידה שנוח לי" ובין "לא משתתף". מבחינתי, רגע ההבנה היה כששמעתי את ניל מגדיר את עצמו כמופנם ומספר על החוייה שלו בCAST, בה הוא מצד אחד נהנה מאוד, מצד שני היה הראשון לצאת בכל ערב כדי לקרוס תשוש בחדרו (לי זכור לפחות ערב אחד בו עזבתי לפניו פשוט כי רציתי להספיק לישון חמש-שש שעות בלילה, כך שמבחינתי המופנמות שלו הייתה שקופה לחלוטין). תיאור הבעייה, למעשה, מכיל גם את תיאור הפיתרון - צריך למצוא את מידת ההשתתפות הנוחה, שלא יוצרת עומס אישי מוגזם. לא חייבים להגיע לכל אירוע קיקיוני שיש בסביבה, ולא חייבים לצאת לכנסים רב-יומיים. זה גם בסדר גמור להגיע למיטאפ ולצאת אחרי שעה-שעה וחצי. ואם המצב באמת קשה - אפשר להשתתף בדיונים אונליין - אפשר לכתוב בבלוג, או להגיב בדיוני פורום כאלה או אחרים (יש גם פייסבוק, אבל אני מתעלם ממנו בכוונה). כן, מקבלים קצת פחות מדיונים כתובים, אבל גם זה משהו. אפשר גם לחלוק עם החב'רה במשרד משהו מעניין שקראתם ולקשקש על זה כמה דקות - מעורבות בקהילת בודקים לא חייבת להיות מעורבות בקהילת בודקים מחוץ לעבודה.

מחויבויות אישיות הן סיבה מצויינת לא להגיע לאירוע ספציפי, או לא להתחייב לשום דבר ארוך טווח או גוזל זמן, אבל בהינתן התראה ארוכה מספיק מראש - אפשר בהחלט לפנות קצת זמן לכל דבר חשוב מספיק, כך שאם מישהו לא מתערב בקהילת בודקים  - לא מגיע לאף אירוע, לא משתתף באף דיון כתוב ולא מוציא את האף מחוץ למשרד והסיבה לכך היא "זה פשוט לא מסתדר לי בלו"ז ", המסקנה היחידה שאני יכול להגיע אליה היא שלא אכפת לו מספיק כדי למצוא לזה זמן. כי אם קידום מקצועי בתחום הבדיקות היה מעניין מספיק, אפשר היה לדחוס הגעה למיטאפ פעם בחצי שנה, או לשכנע את ההנהלה לוותר על בוקר אחד וללכת לאירוע שמתרחש בשעות היום (היה אחד שמטריקס ארגנו לא מזמן).

בטח שמתם לב שלמרות שאני מוחה בתוקף נגד בודקי תשע עד חמש, אני לא ממש מצפה מכולם להפוך סדרי עולם ולהשקיע שעות על גבי שעות מחוץ לזמן העבודה, או לבזבז חצי מיום העבודה על דברים לא קשורים - תמיד יש רמות מעורבות שונות, וזה בסדר גמור. אני, למשל, מגיע לעבודה לא מעט על אופניים, וגם נהנה לרכוב לטיולים מדי פעם. עדיין, לא הייתי מגדיר את עצמי כחובב אופניים - אין לי אופניים בשווי עשרת אלפים דולר, אני לא מכיר את כל השמות המשונים שיש לחלקי האופניים (עשר נקודות למי שיודע לומר מה זה "נאבה" בלי לבדוק) ואני לא מבלה בפורומים של רוכבי אופניים בחיפוש אחרי המסלול הבא. למרות זאת - כיוון שזה משהו שאני נהנה ממנו, כן השקעתי קצת מאמץ ולמדתי איך לתחזק את האופניים, יש לי זוג אופניים נחמד ואפילו השתתפתי בסובב ירושלים. מדי פעם אני שואב קצת מידע ממומחי האופניים שיש בסביבתי, וזה נושא נחמד לשיחת חולין עם רוכבי אופניים אחרים. בעיקר - כל מי שמכיר אותי יודע שאני רוכב על אופניים. באופן דומה - נראה לי סביר לצפות שאנשים סביב בודק תוכנה ידעו שבדיקות תוכנה זה משהו שמעניין אותו - לא בהכרח הקדימות העליונה, אבל משהו שהוא מתעניין בו.

Thursday, October 13, 2016

בעייה ייצוגית

Advocating for a user?

(Note: Even though the trigger for this post came from an English speaking source, I don't really consider it a reaction, so English will be at the end, as usual.)

מדי פעם יוצא לי לשמוע מישהו שמזכיר ש"בודק תוכנה הוא מי שמייצג את המשתמש בתוכנה", ונראה לי שהגיע הזמן להפסיק לומר את השטות הספציפית הזו. הפעם, התזכורת לכך הגיעה אלי כשהקשבתי לריאיון של ג'ו קולאנטוניו עם מליסה טונדי (אגב, אם טרם שמעתם על הפודקאסט שלו, אני די נהנה ממנו). הראיון לא מתעסק בנושא הזה, אבל מתישהו באמצע הוא פשוט צץ ועולה פחות או יותר בדרך אגב כשג'ו שואל על ההרצאה של מליסה "איזון בין מיומנות טכנית לבין ייצוג המשתמש (user advocacy)" ונראה ששניהם מקבלים כנתון את הגישה לפיה בודקי תוכנה מייצגים את המשתמש. 
ובכן:

בודק תוכנה, במרבית המקרים, לא יכול לייצג את המשתמש, ולא צריך לעשות זאת. קודם כל, כי הלקוח אינו זה שמשלם את המשכורת שלנו. כבודק תוכנה, אנחנו נשכרים כדי לשרת את האינטרסים של המעסיק שלנו. נכון, במקרים רבים, חשוב למעסיק לדעת, או לפחות להעריך, מה תהיה תגובת המשתמש או מה הוא ירצה, אבל לא תמיד זה הדבר היעיל ביותר שאנחנו יכולים לעשות עם הזמן שלנו. מעבר לכך, זה נכון שבאגים שלא מתממשים לא מעניינים אף אחד - אבל לחקות פעולות משתמש זו לא האסטרטגיה הכי טובה כדי לאתר בעיות חשובות. ישנם גם דברים שלא מעניינים את המשתמש, אבל צריכים בהחלט לעניין בודקי תוכנה (למשל - שמירה על קוד נקי ועיצוב תוכנה פשוט הם אינטרסים של הצוות, ובהחלט נמצאים בתוך תחום ההשפעה של בודקי תוכנה). 
חוץ מזה - בלא מעט מקרים, בודק תוכנה לא יכול לייצג את המשתמש בשום צורה, כי הוא לא ישתמש בתוכנה הזו אף פעם למעט בזמן בדיקות. לכמה בודקי תוכנה יש רקע בנקאי? או רקע בהנדסת בניין? בהטסת מטוסים? בחינוך? בהנהלת חשבונות? כמה בודקי תוכנה מסוגלים לייצג משתמשים מעשר מדינות שונות?

מה שגרוע יותר הוא שכל עוד האמירה הזו נמצאת שם בחוץ, היא מייצרת את התפיסה שהיכולת המרכזית החשובה לבודק היא הזדהות עם המשתמש, ולכן משתמשים אמיתיים יכולים להיות בודקי תוכנה (מה שעשוי להיות נכון, בדיוק כמו שהם עשויים להיות מתכנתים טובים, או רופאים מומחים. פשוט אין שום קשר בין היות אדם משתמש להתאמה שלו לבדיקות תוכנה של מוצר). גם אם נקבל את הגישה המצמצמת לפיה תפקידו של בודק תוכנה הוא למצוא בעיות (גישה שאני לא מקבל. אפשר לקרוא כמה מחשבות ראשוניות כאן) - בעיות של "המשתמש ירצה לפעול כך" הן חלק מאוד קטן מסך הבעיות המעניינות. אף משתמש לגיטימי לא רוצה שהעבודה שלו תרד לטמיון כי יש עוד שלושת אלפים משתמשים ואחד מהם ביצע פעולה ספציפית יחד איתו, והוא גם לא חושב על האפשרות הזו (אבל בודק תוכנה צריך). לאף משתמש לא אכפת האם פעולות הניהול של המערכת נרשמות ומנוטרות באופן מאובטח (אבל בלי זה הביקורת הבאה עשויה לשלול את הרישיון). אף משתמש לא יתנגד לקבל הנחה של חצי מחיר בגלל באג בחישוב החשבוניות (אבל למנהל החשבונות אכפת, מאוד). כשאנחנו ניגשים לבדוק תוכנה, יש כל כך הרבה יותר שצריך לעשות מאשר סתם לחשוב כמו משתמש - אולי כדאי שנתחיל לומר את זה. 



-------------------------------------------------------------------------
Every now and then I hear someone mentioning that "A tester is the user's advocate", and I believe it's time we've stopped repeating this mistake. This time, I was reminded of this saying when I listened to Joe Colantonio's interview with Melissa Tondi (By the way, if you haven't heard Joe's podcast, I quite enjoy it), when he asked about Melissa's talk in STPCon about "balancing technical acumen and user advocacy" (around the 16th minute), and it seems that they both accept without question the statement that a tester is expected to advocate for a user (to be fair, they mentioned a pendulum movement between being "technical" and representing a user). 
Well :
Software testers, in most cases, can't represent the user efficiently, and shouldn't do so even when we can. First and foremost - because the user isn't the one paying our salaries. We are hired to promote our employer's interests. Sure, those interests often include caring for the wants and needs of the end user, but it's not always the most efficient use of our time. And while it's true that bugs that are not manifesting in real usage are not really a concern, but acting as a user isn't necessarily the best way to find interesting problems. There are also things that are of no interest to the user, but should definitely interest a tester (For example: code tidiness and simple design are a in the best interest of the team, and are definitely within the testers' scope). 
Besides, in many cases, a tester simply cannot represent the user - How many of us have banking experience? or civil engineering? Doctoring? Piloting? education? accounting? How many of us can represent users from ten different countries?

What's worse is that as long as this saying is still out there, it creates the misconception that the main capability of a tester is to think like the user, and therefore a real user would be a great tester (They might be, just as they might happen to be great developers or expert doctors, but there's no relation between their skill as tester and the fact that they are real users). 
Even if we accept the narrow view that preaches that a tester's role is to find bugs (which I don't. you can see some initial thought around it here), "The user will want to act *this* way" is a very small subset of the interesting problems a tester should search for. No legitimate user would want their work to be lost just because one of the other 3000 concurrent users have performed an action at the exact right moment to cause a race condition - but no user will ever be concerned  about such a thing (While a tester should be). No legitimate user cares about how the system management actions are being monitored (but a problem there might cause a security auditor to disqualify the product). No user will object buying stuff at a 50% discount due to a software bug in the billing system (but the finance team will dearly care about it). When we go and test a piece of software, there's so much more that we do than just "think like a user" - we should start saying that.

Sunday, October 2, 2016

Landslide

(No Hebrew this time, and for once, I don't feel a need to explain why)

It just so happen that I was a bit late on my reading list, and so I heard about what is now referred as "The slide" (or "the slide incident"). And my first encounter with it was through Maaret's blog (here). I started by reading the slide's content - not knowing a thing about the context in which it was presented, what was said alongside it, or what Maaret had to say about it. My first feeling was that I am just seeing someone sneak a nasty punch to the face (something a bit like this). And, as we all know - emotions are an oracle that should be considered. So, with that preliminary uncomfortable feeling I set out to read what is this all about. By the end of the post, I felt an urge to express my disagreement with what I saw in the slide, since I interpreted it as injustice, and staying silent when faced with injustice is almost as worse as taking part in it.
Still, I took my time - I could not find proper words for it. There was no need to "go out and help" Maaret, since she can stand her ground better than I can stand mine, and seemed to handle it pretty well, so there was no urgency, and I wondered if perhaps I should let this one pass along. Maybe I am missing some details? Surely I should hear what James has to say about it first, because I don't suspect his goal was to throw such an insult.
Today I progressed a bit more in my reading list, and got to some of the reactions - James's postKate Falanga's post (which, according to her, might be removed in the future), and probably Patrick Prill's post as well.
I won't pretend that I have now a better understanding of what actually happened, but my gut-feeling was not eased. The fact that two people I deeply appreciate, and have learned a lot from materials they have created or talks I had with (I have spoken with Maaret at the last European test conference, and while I haven't met James face-to face, I emailed him once when I had a question - which lead to an interesting discussion I learned a lot from) are at odds with each other is quite discomforting, since transforming a professional discussion to a personal argument makes me question the maturity of the profession (or rather, the communities I take part in) and it's ability to contain constructive disagreements.
As it so happens, tomorrow is the Jewish new-year, and ten days after comes Yom-Kippur, the day of judgement (literally, "Day of atonement"). These days are known as "the ten days of repentance", where everyone asks for their sins to be forgiven. In the Judaic tradition, there are four steps to penance: recognizing a sin, abandoning it, deciding not to repeat it, and confessing.
Personally, I'm not a fan of confessions in most cases, but I really like the first three steps.
From what I have understood of James's post, the summary is something along the lines of "I am sorry that Maaret's feeling were hurt, and this wasn't my intention, but I think what I did was perfectly legitimate and would act similarly in the future" (do check me up on this, it is possible that I have misunderstood the post, or missed something critical).
So, I want to focus on why I think having such a slide is not proper.
First of all, there is the actual result - regardless of intent or other possible ways to interpret the slide, many people (myself included, and that's one of the main reasons I'm writing) have understood it as an attack on Maaret. If there's a mismatch between the expected reality and the actual reality, it does not matter how solid was the reasoning, since it was clearly wrong. It's ok to make mistakes, but it is important to recognize them in retrospect and act upon such recognition.
Second - There's a world of difference between quoting someone and interpreting them - it can be acceptable to honestly quote from someone and say "I don't agree with that". It's less fine to build a straw-man around an interpretation of what the speaker understood - because it's likely to be inaccurate. A good way to mitigate this would be to approach the person thus quoted and ask them to review your ideas and make sure that the interpretation is close enough to the intent.
Third - when standing on the podium, the speaker is quite powerful (just as I am here, in my blog): the slides and narration are setting the tone, and the speaker is now the source of authority. putting publicly questioning someone who is, currently, in a less authoritative position, is a violent act. Sometimes, such violent acts are in place (for instance, I believe this post is such an act).

Fourth - A speaker should assess the way his story will be understood. The specific format in which the slide was built is inviting an interpretation of accusation. For instance, if I would "reverse" the slide, it might look something like this:
How I differ from James?

  • I value collaboration. I don't waste time on futile quarrels. I want to collaborate while remaining true to my standards. 
  • I think dialogue is critical to learning and to the maintenance of a respectable craft. 
  • I don't believe experts should limit their contribution only to the narrow field in which they specialize.
Now, the naïve way of understanding these three bullets is that I claim that James is anti-collaboration, does not believe in dialogue as a learning method, and is needlessly limiting his scope. Sure, I can say that anyone who have seen the slide I was referring to will know that I actually mean that I put a strong value on collaboration, and that I see "niceness" as a strong collaborative tool, while James puts a stronger stress on staying true to his core values. I don't imagine he has anything against collaboration, he just places it in a lower priority (which, unlike opposing it, is quite reasonable) - But the slide I present does not reflect that context, and does not reflect the complexity of my idea. In fact, I cannot present such a slide without reminding the audience what I actually mean (or, to put it to the extreme, I will say something such as "don't take this slide as is, what I actually meant is..."), and I don't think a slide that should always be followed by a cautionary explanation is a good slide to have (unless someone wants to insult people).

And lastly, why don't I want to see such slides in the future:
In a short comedy piece quite familiar in Israel the comedian defines dialogue as "two persons talking to themselves" (Luckily, the piece is framed as "English lesson in an Arab classroom", so most of the text is in English with a fake Arab accent, and everything but the first 20 seconds is accessible to anyone who understands English. You might enjoy it). In the professional community I want to be a part of, people listen to each other, and learn from each other (or learn by listening to counter-arguments and defending one's stance). When people are offended, we digress to the state where people are talking to themselves instead of talking with each other. So yes - it is vital to keep integrity and sometimes to say things that are difficult to hear (and to say), but this is exactly where politeness, respect for others and kindness can facilitate the flow of information, and help opening people to ideas and opinions instead of shutting them out. I want to hear people who disagree, I have gained a lot from listening to both James and Maaret, and to see a wall growing between them (or, as James stated in his blog "I will no longer be conferring with her, until and unless those differences are resolved") makes me a bit sad.