Monday, February 18, 2019

ETC 2019 - day 2

Sketch by Marianne Duijst

So, after going to sleep somewhere around 01:30, I woke up for a completely new conference day, and I even got almost 6 hours of sleep, which is quite good for a conference night.
I met with Mor for breakfast and we headed to the conference venue. Today’s opening keynote was Dr. Sal Freundenberg’s story on getting back to working as a coder after a long time of doing other things, and to make things more interesting, she was doing that while ticking some checkboxes that make hiring harder even without such a break – being older, female, and autistic. What I liked in this keynote was how she took action to her own hands and took conscious steps to get her goal – Older (and experienced)? That means there are friends she could pair with to brush off the rust and reacquaint with the current tools & trends. Problem with bright lights, big crowds and loud noises? Find a place that works remotely and customize the workspace (I really liked the fidget things on the table). All in all, it showed that getting back after a long pause is possible, and at least by the way it was told – there can be a lot of fun in doing so.
Then it was time for the workshops – I chose to participate in Anne-Marie Charrett’s workshop about exploring an API. Right at the beginning I was informed that the focus of this workshop would be the opposite of what I hoped for and would be an introduction to restful APIs and show how they can be explored, rather than to assume familiarity with APIs and systematically exploring one. I decided to stay, since even in this case I could still see some of Anne-Marie’s ideas of exploration and use them to learn. I wasn’t disappointed – we started by modeling the application under test (found in ) we then started questioning the model and using the software to get some answers. We missed a bit of the instructions and started only to form the questions, but it was valuable nonetheless.
After the workshop I went to Clare Sudbury’s talk about how not having unit tests for a game she was creating for herself came back to bite her in the rear and how she used pairing to keep herself honest and avoid costly shortcuts. I really wish I could convey the feeling she projected in the room and pass it on to everyone who thinks unit tests are a waste of time, since the dry facts don’t do this story any justice at all. The animated GIFs were a nice addition.
I stayed in the same room in order to listen to the next talk: "playing port authority", which was about "unit testing" your docker configuration files. From all of the events I attended, this is the only one I was disappointed with, probably due to having wrong expectations – This talk was about a specific tool, written in Ruby. While this tool does seem to provide some nice shortcuts, it does not really do anything revolutionary or even interesting, and I say that as a person who is completely unfamiliar with Docker beyond the basic concept. Those tests are long (makes sense, since the setup is “deploy a container, installed whatever is needed”) and all the tool is doing is to wrap Docker API in order to provide some verification. If I ever face the need to test containers in such manner and I happen to be working in a language other than Ruby, I’ll probably go and write my own wrapper around it instead of adding another language to the soup. Things that would have made this talk better for me would have been answers to questions such as “Why would I want to perform such verification instead of checking it once and run faster checks on the docker yaml file? When it is appropriate to use? When it isn’t? What concepts make this specific tool better than what’s out there? What would I have to implement myself if I am not using Ruby? When is it appropriate to run such tests? What sort of infrastructure is required to gain benefit from such tests?
As it was, it’s been “just another tool” talk, and I am less connected to such talks.
But, no worry – after a short coffee break came the time for open space, which I have never seen go wrong. This time was different only in one thing – I managed to avoid suggesting a session myself. There were so many other sessions that were interesting. Since my coding fingers were tingling, I participated in Maaret’s session on exploring with unit tests where we used Emily Bach's Gilded Rose Kata as our target. It was interesting and I think I got a thing or two about using unit tests from it. I then moved to a discussion about contributing to open source projects, and seeing that I don’t add or gain value there I invoked the rule of 2 feet and moved to the middle of a session by Jessica Davis about “tips for the new tester”, the session was briefly hijacked in order to help another tester with about a year of experience to set up expectations and prepare for onboarding a senior tester to the team. After the session has dispersed we continued to chat a bit around this and I provided whatever opinions I had (which, as those reading here probably know, are not very intelligent, but sometimes sounds convincing).
After the open space time-slot has ended, it was time for the closing keynote. This time – Ash Coleman’s Story of being a minority in tech. I cannot stress enough the importance of this talk, which speaks, as you might have guessed, about diversity and inclusion. Most of the time it’s easy to dismiss diversity issues with a plethora of excuses (those are the people we find, or those are the only who are staying, or anything else. But in fact, the reasons behind such excuses are that that place probably has some unconscious ways of excluding people different than the mainstream. It might be assigning value to irrelevant properties (“His salary is higher because he has a degree from a top-college” is an example – if people are doing the same kind of work with the same skills, it really shouldn’t matter where did they get those skills). My main takeaway from that was that difficulties that are common for an underrepresented group are usually ignored, misunderstood or dismissed by people of the dominant group, thus prolonging the inequality. I went to ask Ash later what can I do to mitigate this blindness, and her answer was to find in my environment someone I can trust who is part of such underrepresented group and ask them to tell me when I’m missing something, mirror to me my behavior or ask explicitly for my help in cases where I’m not seeing the need for such. I’m keeping this advice with me.
That’s it. The conference was done. Now it was time to say thank you and goodbye to a lot of people. I helped clean the auditorium (a fun part of that was to peel Marianne’s sketches from the walls and roll them up). Somewhere around that time I Asked Maaret about that peer workshop she mentioned during the open space and asked if I can squeeze in (The answer was yes, for which I’m grateful). After that I took a short while to rest in my room and joined a large group of people (including a few who were not at the conference but came to participate in the peer workshop) in a bar somewhere in the city center. We chatted a bit, had some fun and some drinks, then went to another place to eat.
Dinner was great – a whole lot of people that I wish I could spend some more time with. I don’t remember how we started speaking about languages, but we were all thrilled to learn that the same word (“rahat”) is used in Finnish to indicate money and in Romanian it means “poop” (There was a story about a parking tickets machine that asked for money, but i don't recall the exact term or it's translation from Romanian to English, maybe "Loud poop" or something like that). By the end of the evening I found myself with Lisi, Kristine & Jessica who told us how she got around to be in this conference (and her way into testing, as well). Kind of a cool story, I think.
Back at the hotel, some people were still at the lobby. I got to listen to Marit, Sarah, Franzi and Clare talk about difficulties in the work place that males do not experience.
An important reminder to any male readers – The fact that you are allowed to listen to such a conversation is not an invitation to sound your own opinions. It might be ok to ask a question here and there, but generally the right thing to do is to STFU and listen. Who knows, you might learn something new. I, for example, learned about the concept of a sponsor in a workplace and why is it important.
Then – sleep before the peer workshop starts, and more on this - in a later post. 

Sunday, February 17, 2019

ETC 2019 - day 1

Source: Sarah J. Wells keynote slides

So, European Testing Conference 2019 is officially done, and what a blast it was.
There's so much that went on, so I'll start with a short summary - I got to meet and connect with great people - some of which I've met before, others I met for the first time. Selecting which content I wanted to listen to was harder than ever as the talks topics was superb and I got out with a few insights from both official content and just talking to people. If you weren't there - your loss, and you should remedy this next year.

A tiny tip for conferences - if you can, stay at the conference hotel (Sometimes it's official, in other times it's just the hotel closest to to conference) as it will enable you to have a little bit more time to connect with people over breakfast. I started my first morning with a short chat with Alina Ionescu, which apart from being a pretty cool person in and of herself is also part of the team that created ETC (and if my memory serves me well, has been doing this in the past 4 years as well). We didn't have a lot of time to chat because mornings are hard, and she had to go and organise some last things at the conference venue, but it was still a pleasurable start of the day.
I took a bit longer and got in time for registration, managed to say hi to some familiar faces and went to listen to the opening keynote by Angie Jones. Angie's talk has been quite different from my expectations, in a very good way. The talk was a story of a challenge that was just too much to overcome and the problem remained unsolved. The full talk will be online somewhere in the (I hope near) future, but I took from it a couple of things:
First of all, it was a reminder that culture is stronger than any single person, no matter how talented or creative they are. Second, there isn't yet any constructive way of speaking about testability - what it is and how to approach it. As for now, the best attempt I've seen is the 10 Ps model (There's probably a better link somewhere, I didn't find one) which is a great way to expand many aspect of it, but still very abstract in nature. All in all, it was a thought provoking keynote. Just the right way to kick-off a conference.
We then moved to the second building - the venue was, sadly, split in a manner that required getting out to the street to get from one part to the other. Normally I would assume that this is a major setback that will interfere with connecting people, but the organising team proved once again that when's there a will, there's a way, and I didn't see any such effects. In fact, their choice to leave the central auditorium empty during regular session time provided a very nice place to sit and speak with someone when we needed some quiet from the crowd. Anyway, back to the session. I went to a talk about contract testing for a microservice environment. It was a very good talk for me, since it dealt with a problem-space close to me, and presented an intricate implementation of an idea that I need to investigate a bit further. I'm not sure I understood exactly how is the mechanism works and where exactly it it beneficial to apply contract testing, but every talk that leaves me with some homework to do is a good one.
Then - running back for speed meet. This format is tough, and I like that the organisers still experiment with it. On one hand, it's a great way to create some new familiar faces and break the ice in a safe environment. On the other, it's very loud and crowded, easily creating sensory overload and easily  draining a lot of energy from introverts and ambiverts. This has made the announcement at the beginning ("If at any time you feel you want to leave, just do so") very important. I liked the standing-up setup we had this year - no more fussing with chairs, and the acoustics of the hall made it a bit less noisy than last year, even though there were more attendees (I think). There are still things I think we can improve - Slowing down and providing a bit more than a minute is one thing I might consider - meeting 20 new faces in quick succession is great, but that can be a lot, and one minute is very difficult to manage. Second, I wonder about the mind maps - it's just too easy to hide behind them instead of having a short conversation, perhaps a more condensed format (such as "three words related to you") will be more effective in creating some face-to-face conversation and not face-to-paper one. Still, despite everything, the main goal is clearly working - after the speed meet there are a lot of new familiar faces, and the choice to make it just before lunch is nothing short of genius, to allow people to continue conversations in a more relaxed situation.
I skipped the next track of sessions - and instead sat to speak with Kristine about SpeakEasy (I ended up agreeing to help two new mentees,  which is rather cool). Then we moved again to lean coffee - my favorite activity by far - and then the closing keynote for that day.
Sarah J. Welles told a fascinating story about the challenges and insights we face when working in a fast-releasing environment. For instance, did you know that some sharks really like the taste of the Vietnamese internet cables? This talk, like other CD tales I've heard in the past, left me thinking about what can be taken from those systems to a higher risk, slightly higher regulated environment and what would be the stepping stones in the way. Slow & big releases are painful.

A closing keynote means end of the day, right? Not in ETC. There was a conference party\dinner\something going on. There was food, there were people, there was time to chat and process. I got to speak with new people and had time to speak with some friends as well. Somehow it just happened that I found myself so immersed in a conversation that I didn't notice there were closing the venue, When we did notice that we simply moved to speak in a nearby tapas bar - it was not that we were hungry, but rather just wanted to continue talking. By 23:00 we decided that the smart thing to do would actually be to go to sleep. So we went to our hotels.
Well, remember what I've said about using the conference hotel to extend the conference? I saw some people sitting in the lobby and thought "I can say hi for a couple of minutes".
90 minutes later we called it a night and went to sleep.

This ended my first ETC day - fully packed and positively exhausting.

Thursday, February 14, 2019

ETC 2019, day 0

So, it's ETC time of the year again, this time in Valencia.
As usual, I took a couple of days to get to know the area and do some touristy stuff.
I got here by Monday evening, dropped my bags at the hotel and went for a short tour around to get a feeling of direction and of the environment. One thing I've noticed here is that people around here don't English well. Or, in fact, almost at all - The little time I've spent using Duolingo was sort of paying off when I could tell people "I'm sorry, I don't speak Spanish" (Or, in the short version: "Excuse me, English?")
Anyway, I found something to eat and went to sleep a while.
Tuesday was when my plan actually started. When travelling I always have the same plan: Walk until My feet fall off, and then some.
I started with a walking tour, which gives me both the opportunity to walk around a bit and to make a quick checklist of interesting things. For example, one thing I've learned is that a bat and a dragon are, essentially, the same thing. At least in Heraldry, both signify protection, and since it is easier to draw a bat in a frontal position (or maybe, because when you draw a dragon in that position it looks very much like a bat) then the two of those are kinda merged, and one can see how over time a front facing dragon will turn to be a bat. So, if you ever wondered why does Valencia have a bat as part of it's shield - now you know.
Another thing I got from the trip is a recommendation to try a local drink called "horchata", with the warning that either you like it, or you really don't. Apparently, I really don't. The other beverage that was mentioned, which is an alcoholic one, is "agua de Valencia" (Valencia's water) which is a nice cocktail that has the important property of not tasting like strong alcohol.
After the tour I wandered a bit more, found a place where I could buy a charger for my computer to replace the one I forgot back at home  (Well, almost, my laptop is a monster requires 170W and the strongest they had was 120W, which is enough to keep my computer from draining and charge it while it's off) and then I went to climb the stairs of Micalet, a bell-tower with a nice view of the city roofs. Micalet which is Valencian (A language that is still taught at schools in the region) for "little Michael" (I think that in Spanish it's "El Miguelte"). The bell itself is little in the same sense that little John is - It's a heavy metallic monster, the biggest in the area.
After climbing those 207 narrow stairs, and then down, I relaxed a bit by going to the ceramic museum - Some nice things in exhibition, but I was hoping for some more detailed explanations or a coherent story or something. Still, a nice place to be in.
Dinner, then sleep.
Wednesday I started by walking through the park from my hotel in city center to the Science museum near the beach. It's a nice park, and the walk was a leisurely paced stroll of ~30 minutes, so I enjoyed it a lot. The science museum was rather nice, even if some exhibitions were being disassembled. I went out feeling that it's a nice start, but can be a bit more. As I was already there, I took a trip to the oceanografic -Basically, an aquarium. I made a mistake and assumed that since it was partnering with several projects aimed for ocean preservation it won't be one of those aquariums that is essentially a zoo - holding many marine species out of their context (there's a nice one in Vancouver where they treat animal and try to restore as many as possible to nature). Visiting there didn't seem like it was doing anything like that, so in retrospective I should have checked more thoroughly. It also can be that I got a false impression, so if you care about those things and consider going to the Oceanografic, do your research better than I did.
After the visit I strolled towards the beach, where I stumbled upon Lisa Crispin who introduced me to the rest of the gang that was hanging out there. I ended up walking back to the hotel with Kristine and we had an adventure trying to figure out the city-bike rental scheme. We didn't manage to do that and settled on a bus, but it was a lot of fun nonetheless. Naturally, we didn't go straight back to the hotel, but stopped to meet a bunch of people for dinner. So, in a manner of speaking, the conference has begun.
So,  Happy ETC to everyone!

Saturday, January 12, 2019

שייחנק הלקוח

English version

הרעיון הזה מסתובב לי בראש כבר זמן מה, ומדי פעם אני נתקל בתזכורת לכתוב משהו ואז מוצא לעצמי עיסוקים אחרים. התזכורת האחרונה הייתה בכנס סיגיסט, שם שמעתי את יואל מונטבליסקי מדבר על איך השתנה תפקיד בדיקות התוכנה לאורך השנים ולאן הוא הולך. הנושא שמתרוצץ לי בראש, אגב, הוא ההתנגדות שיש לי לאחד משבעת העקרונות של בדיקות תוכנה מודרניות. אודה ואתוודה - אני די מחבב את העקרונות האלה וחושב שהם רעיון טוב. כלומר, כולם חוץ מאשר החמישי. בתרגום חופשי שלי: "אנו מאמינים שהלקוח הוא היחיד שמסוגל להעריך את איכות המוצר שלנו". 
אני לא אוהב את העיקרון הזה, אפילו לא קצת. לדעתי הוא גם לא נכון וגם מזיק. חמור יותר, הרעיון הזה נפוץ באופן מדאיג, בדרך כל בניסוח הפחות טוב של "איש הבדיקות כנציגו של הלקוח". 
לכאורה, האמירה הזו מרגישה מאוד נכונה - במיוחד אם אנחנו מקבלים את ההגדרה של ג'רי ויינברג לאיכות - "ערך למישהו" (ואת התוספת של ג'יימס באך "למישהו חשוב"), רק הגיוני שהלקוח, שמגדיר את האיכות בעצם קיומו יהיה המתאים ביותר לשפוט אותה. 
חוץ מאשר במקרים בהם הוא לא. 
כמובן, אני לא מנסה לטעון כאן שמוצר מושלם מכל בחינה שהיא שאף אחד לא קונה או משתמש בו יכול להתיימר ל"איכות גבוהה", רק לכך שלפעמים הלקוח לא מסוגל לאייך את המוצר (וכן, "איוך" היא מילה, עכשיו גם אתם יודעים). למשל, נדמיין עדכון למערכת ההפעלה של הטלפון. העדכון כולל תיקון של פרצת אבטחה, שיפור בניהול הזיכרון ומשפר את הלוגים שנוצרים בזמן קריסה. האם אתם מסוגלים לקבוע את איכות העדכון? הרי אף אחד לא פרץ לכם לטלפון גם לפני העדכון, וממילא אבטחת תוכנה היא כמו ביטוח - רואים אותה רק אם משהו מתקלקל, לטלפון שלכם יש מספיק זיכרון כדי להתמודד עם ניהול הזיכרון הפחות טוב לפחות לשנתיים הקרובות וכשהטלפון שלכם קורס אתם אפילו לא רואים את קבצי הלוג, וגם אם כן הם לא יגידו לכם כלום כי אין לכם מושג איפה להתחיל לחפש. במקרה הטוב הלקוח רואה שיפור בזמני התגובה או בקצב השחרור של פיצ'רים, ויש כל כך הרבה משתנים שמשפיעים על זה עד שאי אפשר באמת לקשור אותם לעדכון שקיבלתם. בכל המקרים האלה ההשפעה של השינויים על איכות המוצר שיש לכם ביד ניתנת למדידה רק בעקיפין ואתם כלקוח תדעו רק אם משהו שבור בצורה חמורה. ההבדל בין "סוג של בסדר, בערך" לבין "עשוי היטב וכיאות" פשוט לא חשוף לעיני הלקוח. המקום בו הלקוח הוא השופט היחיד של איכות המוצר מעביר אותנו לדבר על "איכות נתפסת", וזה כבר לגמרי סיפור אחר. 
ובואו נדבר רגע על "הלקוח", מי זה בעצם? נניח שאנחנו מתקנים התנהגות של המערכת שגובה כסף רק על שלושת רבעי מהפעילות של הלקוחות. לכאורה, אנחנו גורעים מהם ערך, כי המוצר שלהם עכשיו יקר יותר ועושה בדיוק את אותו הדבר. מצד שני, האם למישהו יש ספק בכך שצריך לתקן את זה? ובעוד שהמקרה הזה קיצוני למדי, קל מאוד למצוא דוגמאות בהן יש סתירה בין טובת הלקוח לבין טובת המשתמש, במיוחד במוצרי B2B. למשל, מחלקת IT אצלנו מצפינה את הכוננים הקשיחים של המחשבים שלנו. זה גורם להם לקפוא לשנייה או שתיים מדי פעם. מצד שני, זה מספק לחברה את הביטחון שסתם לגנוב מחשב לא יעזור למישהו שרוצה לגנוב מידע. מי שמקבל את ההחלטות לא מאוד מושפע מזה כי הוא גם ככה לא עובד עם המחשב באותה אינטנסיביות כמונו, ולנו אין אפילו ערוץ להתלונן בפניו על זה אז הוא אפילו לא מרגיש עשירית מהניג'וס שאנחנו מרגישים (שהוא לא כזה נורא, כן, זה סתם מעצבן). הערך ללקוח גבוה, אבל הערך למשתמש שלילי. 

עד כאן לגבי למה אני חושב שזה לא נכון להשאיר ללקוח את המילה האחרונה באשר לאיכות המוצר שהוא מקבל, אבל אילו זה היה כל הסיפור, לא הייתי טורח לכתוב כאן. אחרי הכל, אנשים טועים באינטרנט כל הזמן. הבעיה היא שהגישה הזו עלולה להוביל מאוד בקלות להעתקת יעדים (אם מישהו מכיר תרגום טוב לgoal displacement, אשמח לשמוע על כך). הבנה פשטנית של העיקרון הזה דוחפת אותנו להתבונן על איכות נתפסת של המוצר ודורשת לא מעט להטוטנות פרשנית כדי להצדיק כל דבר שאיננו פיצ'ר חדש. למשל, אם נסתכל על שינויי תשתיות שמאפשרים לנו לגדול בהתאם לשוק - כרגע, המוצר שלנו מחזיק יופי ומסוגל להכפיל את גודלו בארכיטקטורה הנוכחית, אז אין טעם לשנות, נכון? תיאורטית, אפשר לזרוק עוד חומרה על הבעיה וזה יחזיק אותנו במשך חמש שנים נוספות. התרגיל הפרשני שנדרש הולך בערך ככה: "אם לא ניישר את זה עכשיו נצטרך לתקן את זה תחת לחץ, כשהלקוחות שלנו כבר מרגישים הרעה בשירות, והתיקון יהיה מורכב יותר כי בחמש השנים האלה נוסיף עוד יכולות שיתבססו על התשתיות הישנות, חוץ מזה פתרון בעיות יעסיק אותנו ולא נוכל לספק ללקוח תכולה בקצב דומה לזה של היום". טיעון רב שלבין כזה הוא לוגיקה מורכבת, ובעוד שאין לי ספק שכולנו חכמים ומסוגלים ללוגיקה כזו, ככל שנתרגל את האינסטינקטים שלנו לחשוב על ריצוי הלקוח קודם כל, נדמיין פחות תרחישים כאלה ויהיה לנו קשה יותר להצדיק פעולות צופות עתיד למול תחושות הבטן המבוססות שלנו. אני מאמין שרוב הצוותים היום לא בדיוק צריכים *עוד* משהו שידחף לכיוון פיצ'רים גלויים ללקוח על חשבון שיפוצים נדרשים. 
נכון - אם ממש מנסים, אפשר למצוא קשר בין כל פעולה חיובית במוצר לבין השפעה על הערך שמקבל הלקוח, אבל ההשפעה הזו יכולה להיות עקיפה ולהיות רק אחד הגורמים שמשפיעים על חוויית המשתמש.
תרגיל מחשבתי נוסף כדי להסביר על מה אני מתכוון - דמיינו שתי חברות שמייצרות מוצר דומה, מבוסס ענן. המוצרים עצמם נבדלים זה מזה רק בכמה פיצ'רים מינוריים שפונים לטעם האישי של כל משתמש. חברה א' מחזיקה עשרה מהנדסים מיומנים כדי להפעיל את המוצר והם מנהלים אותו בקפידה. חברה ב', מצד שני, בחרה לשכור עובדים בשכר נמוך משמעותית ובאותו מחיר היא שוכרת 100 אנשים להפעיל את המוצר. גם ההוצאות התפעוליות דומות - חברה א' משלמת על שירותי אחסון יקרים ואמינים מאוד, עם חומרה חזקה וארכיטקטורה שמסוגלת להתמודד עם כל מה שהאינטרנט זורק עליה, ואילו חברה ב' משתמשת בשירות זול יותר ושוכרת הרבה יותר חומרה זולה כדי להתמודד עם אותו עומס בהצלחה. בחברה ב' יש צוות ייעודי שמתמודד עם משברים ודואג להדביק במסקינגטייפ את כל החורים והתקלות כך שהלקוח לא רואה כלום. 
האם אפשר לומר שאיכות שני המוצרים שווה?לכאורה, אלו שתי אסטרטגיות שמובילות לאותו מקום. רק שחברה ב' מתעמרת באנשי Operations שלה ועושה להם חיים קשים. 
תגובה שקיבלתי לזה מיואל הייתה שאנשי Ops הם אחד מסוגי הלקוחות שלנו. 
על זה אני יכול לומר - לא, הם לא. 
עד עכשיו הטיעונים שלנו הניחו שיש זהות בין החברה שמספקת את המוצר לצוות שמפתח אותו. זה עובד רק כל עוד מתייחסים לכל מי שבתוך החברה כאל חלק מהמנגנון הזה. אם אנחנו מתחילים להסתכל על צוות פנימי כעל "לקוח" אנחנו משנים את הרזולוציה של הדיון שלנו ועוברים לדבר על צוות הפיתוח ולא על החברה כולה. 
זה מוביל אותי למשהו שחשוב לי מאוד להבהיר: לצוות פיתוח אין לקוחות. אין. אפילו לא אחד. יש לנו מעסיק ויש לנו עמיתים. השימוש בשפה של "לקוח" הוא דרך נהדרת להדגיש את העובדה שאנחנו מספקים שירות מסוג מסוים, אבל בכל הקשר אחר המינוח הזה יוצר עמימות ובלבול. "לקוח" זו מילה טעונה בהקשרים והתנהגויות, ואי אפשר להתייחס לעובדים פנימיים באותו אופן בו מתייחסים ללקוחות, אם כולם "לקוחות" המונח הזה מאבד משמעות. כשכירים אנחנו מקבלים משכורת כדי לקדם את האינטרסים של המעסיק שלנו. לא פחות ולא יותר.  לא יקצצו לי בשכר כי במשך יומיים בחודש המעסיק שלי בחר לנסות חבר צוות אחר והחוזה שחתום בין המעסיק לביני מגדיר התחייבויות שונות מאוד מאשר אלו שבין ספק שירות והלקוח שלו. ואם אני כשכיר פועל כדי לקדם את האינטרסים של המעסיק שלי, בואו נדבר עליהם לרגע - לחלק הארי של החברות יש מטרה אחת פשוטה וקלה למדידה - כסף. לחברה אכפת מהלקוח אך ורק בתור שק מזומנים מהלך - אם נשמור אותו מרוצה, אולי יותר מהכסף הזה יגיע אלינו. אז נכון, קשה מאוד ליצור מוצר רווחי שלא עונה על צורכי הלקוח, אבל המקרים הנדירים בהם הרווח (ארוך הטווח) של החברה עומד בסתירה עם טובת הלקוח, אני צריך לזכור מי משלם את המשכורת שלי ולבחור בצד של החברה. 

בקיצור - איכות נתפסת אינה זהה לאיכות המוצר, וחשוב לזכור שבעוד שהלקוח הוא אמצעי חשוב להשגת המטרה שלנו, הוא רק אמצעי ולא המטרה עצמה. 

Eff the user

This idea has been running in my head for a while, and every so often I'll stumble upon a reminder to write something about it, and then have other things to occupy me. The most recent trigger was a talk by Joel Montvelisky in a local SIGiST conference where he spoke about the changing role of the testers. The subject is my objection to one of the modern testing principles.  I'll admit - I really like them. That is, with the exception of principle #5: "We believe that the customer is the only one capable to judge and evaluate the quality of our product".
I don't like this one a tiny single bit. I think it's a false statement and it drives wrong team behaviour and goal displacement. Worse, this idea seems to be ubiquitous in the industry, or at least wildly spread, as some of the variants of similar ideas out there show. I think that #5 is one of the most carefully worded expressions of this idea (as one cannot dismiss it with "a tester can't be a customer proxy\champion\advocate") So I'll stick with it when thinking through my disagreement. 
On the face of it, the principle is very solid - if we accept Jerry Weinberg's notion of quality being value to some person (and I like Bach's addendum to it), it only makes sense that the person who is getting the value is the best judge of it. 
Except when they aren't.
I am not claiming here that a product that is not used or bought by any of its target audience can claim to be "of high quality", but simply that there are cases where evaluating the quality of a product is something that the customer is not capable of doing. 
Imagine that you are getting an OS update to your phone. It improves memory management, fixes a security flaw and provides better logging in cases of a crash. Are you in any position to evaluate any of this? Would an average phone user be in such position? All of it brings value - better logging means faster debugging cycles and faster hotfix releases, a security update reduces the likelihood of the phone being hacked and the memory management improvement will mean you could run more applications in parallel and avoid lagging. But how do you even notice any of those? You don't see the crash reports (and there are other ways to improve response time), the security update is like an insurance - you only notice it if something bad happens, and  your phone has enough memory that you didn't notice any problem with the previous memory management scheme. In all of those examples, there are simply too many layers of indirection between the actual property and the perceivable result and the quality of the product, if assessed by the customer, must be assessed by a proxy measurement. In some cases, the customer might notice if you did a shitty job, but the distinction between "barely good enough" and "excellent" is not visible. 
Then there's the ambiguity about "who is the customer". Consider a bug fix that eliminates a scenario where the user is charged for only 3/4 of the actual use. By fixing it, we are taking "value" from the product's user, but adding value to the vendor. While such condition is extreme, there are more examples when one looks on B2B products - The full disk encryption scheme used by our IT department makes our computers freeze for a second every now and then, but provides the decision makers (who don't use their PC as intensely as other employees do) the peace of mind knowing that data could not be leaked by simply stealing a PC. Customer value? high. User value - not so much.

Now, to goal displacement and wrong team behaviour. A simplistic understanding of this principle drives a lot of focused into perceived quality and requires advanced logic-fu to justify any kind of improvement that isn't a new feature. Take for example an architecture improvement for enabling our product to scale to need. We can go with the current architecture for a year or so, and probably throw more hardware on it for the next five years, so, no real benefit to the user, let's not do that. The rule-fu required would be something along these lines:  "If we don't do it then we can probably patch the system for 5 years but it will gradually slow us down as we deal with issues as they appear, and will also be exposing customers to issues caused by this load. In addition, in five years time we'll have more components relying on the old architecture we want to replace, so the change will take longer and be more risky and complex". This sort of logic is not trivial and far from immediate, if we train our instincts to zero in on the customer satisfaction we'll have a tough time coming up with such scenarios, let alone justify such future-looking actions in face of a well trained gut-feeling. Most teams don't need another thing applying pressure and bias towards perceivable features. True, if we insist, everything we do has an ultimate impact on the customer, but sometimes the impact of good engineering practices is several times removed from the actual impact, and it will usually be only one of the factors affecting that specific property of customer value. Imagine two similar SaaS products, both have the same capabilities, a similar size of customers and are distinguishable only by minor features that might appeal more to someone's personal taste. One product is built by a team of 10 highly skilled engineers that are running a tight ship. The 2nd is maintained by 100 people who work frantically to keep things afloat. The cost of operation for the two products is similar - The top notch engineers are getting payed 10 times as the less skilled ones, and the robust hardware and hosting services used by the first team are as expensive as the cost of throwing cheaper hardware  to gap for design problems in the second team. The perceived quality is the same, both companies can scale at roughly the same pace with roughly the same resources - is the quality of the two products equal? They are supplying the same customer value in different means, only the 2nd team is making it really difficult for their operations team.
I got a response for similar claim from Joel who said "The operations team are your customers as well".
Well, no.
Up until this point in the text we equated the development team to the company. By claiming that someone internal (be it operations, marketing or product management) is also a customer we are shifting our focus to the development team.
Let me say it clearly: As development team we don't have customers. We have employers and colleagues. Calling them "customers" might be useful when trying to convey the message that we provide a service to our colleagues and employers, but is otherwise causing confusion.  As employees we are getting a salary to promote the interests of our employer and that's it. I won't get a lower salary because my employer is unhappy with my work this month, and the contract between us have different obligations than those between a service provider and a customer. If I'm working towards my employer's interests it is time to face the cynical truth - most companies care about the customer only in terms of financial gain and a customer is nothing more than a walking bag of cash. Sure, it's very difficult to have a profitable product that does not align well with the customer's needs but when the two values are in conflict, I should be choosing the (long term) monetary1 business value over customer satisfaction.

So, Short version: Perceivable quality is not quality and it's important to remember that the customer is a (very important) mean to achieve our goals, but not the goal itself.

1 Thanks to Brent Jensen for reminding me that business value could be more than simply monetary. It's a bit harder to measure, and I believe it makes the point even more relevant - this business value could be the company's reputation, business contacts or even its moral values, for those fortunate enough to work in a company that cares about those

Monday, November 19, 2018

שמן נחשים להמונים

Snake oil for all


לפני בערך שנתיים הייתה לנו משרה פתוחה וחיפשנו בודק נוסף לצוות. תהליך הגיוס היה ארוך ומפרך, אבל אחד המועמדים היה כל כך ייחודי עד שהסיפור עליו נשאר חרוט לי בזיכרון.
ביקשנו מהמועמד לפתור בעיה תכנותית פשוטה על הלוח. כמה פשוטה? מספיק כדי שארגיש בנוח לשאול אותה את אחי הקטן, שבאותו זמן הרקע התכנותי שהיה לו הסתכם במגמת מחשבים. בכל מקרה, המועמד ישב וחשב והתלבט, והרהר ובסוף בפרץ של כנות אמר "תראה, אני איש אוטומציה, אני לא מתכנת".
להגנתנו ייאמר שהצלחנו לא לצחוק.

ולמה נזכרתי בזה עכשיו? טוב ששאלתם. נתקלתי לאחרונה בפרסומת ל"סדנת אוטומציה", אתם יודעים, הדברים האלה שמבטיחים לכם שבתוך חמש דקות ובלי מאמץ או ידע קודם, אפשר לכתוב אוטומציה. 
בדרך כלל, אני רואה את הדברים האלה ומתרגז בשקט, כי ברור לי לגמרי מה הולך להיות שם בסדנה, או בקורס, או איך שלא רוצים לקרוא לזה - ייקחו חבורה של אנשים שרוצים באמת ובתמים ללמוד משהו, יושיבו אותם מול מחשב, יכתיבו להם כמה שורות קוד, הם יראו דפדפן רץ מול העיניים שלהם ויחשבו "הנה, יש אוטומציה". יש בערך מיליון דברים בעייתיים עם הגישה הזו, אבל לא לשם כך התכנסנו, כי הפעם החלטתי לחרוג ממנהגי וביקשתי ממעביר הסדנה להגיע ולהשתתף. אחרי הכל, מה הן כמה שעות מהחיים שלי עבור היכולת להשמיץ אנשים בצורה מבוססת?
חוץ מזה, אם אני כבר משקיע זמן כדאי להיות הוגן. אז החלטתי להגיע עם ראש פתוח ועם כמה קריטריונים:
  1. הצגה הוגנת של הסדנה - מדובר בסדנה של שעתיים בערך, אי אפשר באמת להספיק המון, חשוב להציג את היעדים בצורה ריאלית כדי שהמשתתפים ידעו למה לצפות. 
  2. האם יש יתרון על פני צפיה בתוכן באינטרנט?
  3. יחס למקצוע (במקרה הזה - לאוטומציה). 
  4. עד כמה הסדנה מכוונת למכירה של התוכן בתשלום?
נתחיל מהסוף - חשבתי שיהיה גרוע יותר, אז אפשר לומר שהופתעתי לחיוב. 
קצת יותר בפירוט, אפשר לומר שהסדנה קיבלה ניקוד מלא בסעיפים 1 ו4, דילמה לגבי סעיף 2 ונכשלה ממש מבחינתי רק בסעיף 3. 
הצגת הסדנה הייתה הוגנת - כמה וכמה פעמים המרצה הזכיר שבשעתיים אי אפשר באמת ללמוד לעשות דברים כמו שצריך, או להבין הכל, ושיש עוד לא מעט ללמוד. בנקודה הזו, מבחינתי, הייתה גם ההצלחה בסעיף 4 כשהמרצה נמנע מלומר בכל רגע "ואת זה נלמד בקורס שאני רוצה למכור לכם" - כל מי שהגיע ידע שהסיבה המרכזית לסדנה הזו היא קידום מכירות, אבל מעט ההפניות לקורס הארוך יותר לא הרגישו כמו יותר מדי והכיתה הייתה ממוקדת משימה. נקודה אחת שקצת כאבה לי בהקשר הזה הייתה שהמדריך עשה כמיטב יכולתו כדי לשכנע את המשתתפים שהסיכוי שלהם למצוא עבודה בבדיקות נמוך אם הם לא יכללו בקורות החיים שלהם כישורי אוטומציה. זה בהחלט נמצא בתוך כללי המשחק, ויש מספיק נתונים שתומכים בטענה כזו, אבל במצב השוק היום אני חושב שעדיין נעשתה פה עבודה יפה של קטיף דובדבנים כדי להציג את המצב כחמור יותר מאשר הוא באמת. עם זאת - לטעמי לפחות, זה לא היה מוגזם. 

היתרון על פני האינטרנט, במובן מסויים, הוא בעייתי - מצד אחד, יש מישהו שיכול לענות לשאלות. זה חשוב. זה גם עוזר לפעמים. מצד שני, כשלומדים לבד, אין מגבלת זמן מציקה כמו שיש בסדנה, אז ההתמודדות עם הקשיים נעשית פשוטה יותר, ואפשר גם לעצור כדי להבין דברים קצת יותר לעומק. ברור לי לחלוטין שאילו הייתי משווה את הסדנה מול תוכן אינטרנטי טוב (למשל, כמו החלקים החינמיים של הקורס של Alan Richardson), הסדנה הזו מספקת תוכן ברמה נמוכה הרבה יותר. מצד שני, כשמגיעים ללמוד נושאים באינטרנט לבד, קשה לדעת אם מצאנו משהו טוב או משהו גרוע, ויש בחוץ מספיק תוכן שיגרום לסדנה הזו להיראות סבירה למדי, כך שאני מוכן לתת למרצה ליהנות מהספק ולומר שעדיף להגיע לסדנה כזו מאשר לחפש באופן אקראי באינטרנט. 

אבל, החלק החשוב הוא היחס למקצוע. זו הסיבה בגללה הייתי צריך ללכת לסדנה ולא סתם לשפוט אותה מרחוק - בעוד שהתוכן של סדנה כזו הוא ברור מאליו ושונה רק בכמה ניואנסים, מה שמשנה באמת הוא הסאבטקסט שנמצא בסדנה - הצורה בה מדברים על התוכן והאווירה הכללית בחדר. בקיצור - כל מה שישפיע על הדרך בה המשתתפים בסדנה יתקדמו הלאה. חשוב לומר: כל סדנה קצרה שמנסה ללמד אנשים שאינם מתכנתים להשתמש בספרייה ספציפית (סלניום, במקרה שלנו) מתחילה את ההערכה בסעיף הזה בציון נכשל. עם זאת, סדנה טובה תצליח בכל זאת לעבור את ההערכה הזו אם המסרים שמועברים בה נכונים. 
כאן, די בהתחלה, הייתה נקודה קטנה של אור -  המרצה ציין שהדבר החשוב למי שרוצה ללמוד אוטומציה הוא ללמוד לתכנת. בעולם בו לא מעט אנשים מנסים למכור "Codeless automation", זה מסר שאסור לוותר עליו. נקודות אור נוספות היו האמירה שצריך להשקיע לא מעט עבודה ומאמץ כדי להיות טובים באוטומציה או תזכורת לכך שאוטומציה היא לא רק סלניום.
אבל, זה לא מספיק. קודם כל, כי פעולות הן חזקות הרבה יותר ממילים, והפעולות בשטח משדרות את המסר ההפוך. אוטומציה זה לא רק סלניום? אבל גם בסדנה וגם בקורס הארוך יותר זה הדבר הראשון (והיחיד, אם הבנתי נכון) שמלמדים, היתר הם "נושאים מתקדמים".  צריך להשקיע עבודה ומאמץ כדי להיות טובים? צריך ללמוד לתכנת היטב? איך זה מסתדר עם אמירות כמו "באוטומציה אנחנו לא כותבים 'קוד של מתכנתים' ברמה גבוהה" או "מתכנת שבוחר לכתוב אוטומציה זה כי אין לו את היכולת להיות מפתח מוצר"? ואיך זה מסתדר עם כל המטרה של הקורס שהיא "לפרוץ מהר לעולם האוטומציה"? בנוסף, אפילו בסדנה של שעתיים, שמתמקדת בסלניום ומטרתה היא מכירות, הייתי מצפה לראות מילה או שתיים על כתיבת קוד נכון - גם אם אין זמן להסביר מה הן פונקציות, או מה הם משתנים, אפשר היה להגניב מילה או שתיים על מתן שמות נכונים, ועל הוצאה של מחרוזות לתוך משתנים בעלי שם נורמלי. אפשר היה גם להזכיר, בחצי מילה, שמה שכתבנו בסדנה איננו בדיקה עד שמוסיפים לפחות שורת assert אחת.
אם זו הגישה - בטח שאפגוש בראיונות אנשים שיחשבו שזה לגיטימי לומר שהם אנשי אוטומציה ולא מפתחים.

לסיכום, המצב לא טוב. מצד אחד, המרצה הזה עונה על צורך שיש בשוק - אני בהחלט מאמין לו כשהוא מספר שרוב התלמידים שלו מוצאים עבודה באוטומציה. במובן הזה, השירות שהוא מוכר הוא שירות אמיתי ובעל ערך. מצד שני, אני מאמין שהשירות שהוא מספק הוא שירות דוב. הגישה שהוא מקדם פוגעת באופן אקטיבי גם במקצוע וגם בבודקים שלומדים אצלו - הם יוצאים לשוק העבודה עם סט כישורים לקוי, ועם גישה מוטעית ואז עושים עבודה טובה פחות מאשר הם אמורים לעשות. פרוייקט אוטומציה שעוקב אחרי העקרונות שדובר עליהם בסדנה הוא פרוייקט שמועד לכישלון בתוך שלוש שנים.  מצד שני, השוק לומד שמתכנתים גרועים צריכים לכתוב אוטומציה, ומוריד את הסטנדרטים - מה שאומר שיותר פרוייקטים מועדים לכישלון, כי מלכתחילה משקיעים בהם פחות, ושהשכר הממוצע יורד, כי למתכנתים הגרועים יש פחות אופציות. לא אמרתי את זה שם בקול, כי לא הגעתי כדי להרוס למרצה את אירוע המכירות, אבל אני חושב שמי שבאמת רוצה ללמוד "אוטומציה" צריך פשוט ללמוד לתכנת, ואם זה עדיין יהיה לו מסובך, להוסיף עוד יומיים כדי לכסות את הכלים הספציפיים בהם משתמשים כדי לכתוב בדיקות.

A couple of years ago we had an opening for another tester in our team and I found myself interviewing a lot of candidates. It was a bit long and very painful, but one of the candidates left a lingering impression. Like with most candidates, we've asked him to solve a simple coding problem on the whiteboard. How simple? Simple enough so that I asked my brother (who's programming background at the time was the stuff taught in high-school) to solve it, and he had no real difficulty with it. The candidate sat and thought about it. He pondered and considered and then contemplated a bit. Then, with an outburst of honesty said "look, I'm an automation person, I'm not a programmer".
We managed to keep a straight face.

The reason I recalled this now is that last week I stumbled upon an advertisement for a "introduction to automation workshop", free of charge, only two hours long. You know, the stuff that is usually done to sell a longer, pricey course that will teach someone "automation" from scratch. Normally  I see these things and fume silently. Those workshops have a constant format: You gather a bunch of people with no prior knowledge on coding, make them copy-paste some selenium commands in your language of choice and voilà! Automation! There are a million things wrong with this, but that's not what we're here for, since this time I changed my normal habit and asked the organiser to join. After all, what are a few hours of my time for the possibility to smear people on a founded basis?

However, as I was investing some time in it I decided I'll try to be fair and set some criteria according to which I'll pass my judgement. They are (in no particular order):

  1. Fair presentation of the workshop. One can only achieve so much in a two hours session, especially when assuming no prior knowledge. Making sure to explicitly say that and let people set realistic expectations is important.
  2. Is there a real advantage to attending the workshop over just going through some online tutorials?
  3. Respect to the profession (in this case - automation) - A sales pitch that conveys the message of "Automation is not that difficult, everyone can do it" will gain my contempt faster than one that will say "Automation is a complex task, let me help you do the first steps". 
  4. How much is the workshop geared towards sales? It is one thing to attend such an event when it is clear that it is only a taste of a bigger course, it is another to have the speaker mention it every other sentence and pushing it down the audience's throat. 
To start with the conclusion: I expected worse, so one might even say I was positively surprised. The workshop got full points for criteria 1 and 4, sort of passed the 2nd and failed only in the 3rd criterion, and even that was less severe than I expected it would be.  
The workshop was presented in a fair way - the speaker mentioned that no one will leave this room an expert, and threw some terms around to show that there is more to learn. This is also where I decided that the level of sales promotion was decent - the fact that most of the mentioned "stuff we won't learn today" is taught at the courses was almost unmentioned - Naturally, it was there in the background, but  I appreciated that it was not mentioned bluntly. The only discomfort I felt here was that the speaker did spend some time to convince the audience that it is becoming more and more difficult to find work without "automation skills", and while the market is probably going in that direction, I think there was some cherry picking in the job-ads presented as "evidence" to make it look more significant than it actually is. Still - it felt well within the boundaries  of the game. 

An advantage over the internet was a bit tricky to determine. On one hand, there's someone who knows his way around that can answer questions, explain what is needed and point the way forward. On the other - when one studies alone there isn't this pesky time limitation that forces the approach of "just copy paste this, we don't have time to explain this in detail", and being forced to deal with some technical difficulties usually mean better understanding. It is quite clear to me that in comparison to a good internet tutorial (such as the free parts of Alan Richardson's course), this workshop falls very short: The explanations in the video series are far better than what one could have got in the workshop, and the content is far superior in that that by the end of the workshop the participants had a "main" function that couldn't be used or extended in any way, while following the video tutorial would have left one with a fully functional, albeit very basic, testing project (maven+Junit). However - I knew what to look for. I was familiar enough with Richardson work to suspect he would have a very good tutorial, and I had the knowledge to evaluate the content one I saw it. Simply googling for "selenium for beginners" gave a lot of results that would put the workshop contents in a very good place. So, taking that into consideration, I think there is a small benefit to attending this workshop over trying to learn alone (unless you are reading this post, in which case, you know where to find better content).

Finally, the main pain point is in what I labeled as "respect for the profession". This is the main reason I felt the need to actually attend the workshop: The content of such workshops is pretty much well defined by the genre and will differ only in a few small nuances, but the real difference in in the subtext - in the way things are presented and the subtext of the whole activity. It is important to say that in my eyes every short workshop with the goal of teaching non-programmers to use selenium starts this evaluation with a failing score. A good workshop might flip my impression by focusing on the correct messages, but it isn't trivial to do so.
Here, it actually started with a small bright spot, when the speaker mentioned that in order to learn automation one needs to learn coding, which is an important message to hear when the market is so full with solutions selling "codeless automation". I was also happy to hear that this speaker did not equate automation with selenium (and has provided some reasons for focusing on it first) and that people wanting to know how to automate will have to work hard at it.
However, this wasn't enough. Primarily because actions are stronger than words, and they were sending the opposite message. Automation is not only selenium? then how come that the workshop (and, as far as I understood, the "basic" course as well) is only about selenium? I would have been satisfied with even a single, simple assertion.
Hard work is required to be able to learn automation? How does this align with statements such as "When automating we are not writing 'developers code' " or "A programmer that decides to write automation is probably lacking the skills to write production code"? And how does it align with the whole goal of teaching non-coders to write automation in less than 15 lessons? If I'm generous, that's the amount of time invested in CS101, and no one would dream consider CS101 graduates as decent programmers. In addition, even in a 2 hours workshop, if good coding was something the course provider believes in, I would expect to see some minor tips about naming variables, or extracting logic to function, even if it was only to say "normally I would do this, but here we don't have the time".
If this is the approach taken by course providers, it is no surprise that a candidate thought it is legitimate to claim that they were "an automation engineer, not a programmer".

In conclusion, the situation isn't good.
The speaker is answering a market need - I believe his claims that his students are able to find work in automation. In that he is providing his clients a valuable service. But, I think that this course (and its similar competition) is doing a disservice to both their students and to the profession. The students are getting to the market with a lacking skillset and a skewed perspective about how good automation should look like. Therefore, they are not doing as good a job as they should have been doing. In fact, I would wager that any automation project based on the principles demonstrated in the workshop will fail within three years.
Meanwhile, the market is flooded with low skilled "automators"and the many places that are now venturing into the automation space are finding a lot of bad candidates around - some of them will get hired since the hiring company doesn't know better. In fact, that market learns that "Bad programmers are good enough for automation" and this has an impact in three ways: Good programmers are considering automation to be beneath them, companies paying less those that have automation skills (compare to "real" programmers), and the expectation from an automation project is lowered - making it a self fulfilling prophecy.
In my opinion (which I kept pretty much to myself, as my goal was not to ruin the sales event) any person wanting to learn automation would do well to avoid such courses and focus on learning to code well. If, after doing so, automation will still be a challenge, just take a two hours course on some of the specific tools used in testing. 

Monday, November 12, 2018

אולי אחר כך

Myabe later

תזמון זה הכל בחיים. או ככה לפחות אומרים כולם. 
בדרך כלל כשמדברים על תזמון בהקשר של בדיקות תוכנה יש לזה כיוון אחד - איך אפשר להיות מעורבים מוקדם יותר?
אבל כמובן, זה לא הכל - לפעמים, צריך לדעת מתי לא לדבר, ולפעמים גם מתי כבר החמצנו את ההזדמנות ועדיף להמשיך הלאה. 
ומעשה שהיה כך היה:  לפני שלושה חודשים, פחות או יותר, הייתי בחו"ל כשהשתתפתי בCAST (היה אחלה, תודה ששאלתם). לפני שטסתי, בדיוק סיימנו בעבודה לתכנן איך יראה אחד החלקים המורכבים יותר במוצר שלנו. הייתי מעורב בתכנון, היה מעניין והכל היה ברור לחלוטין. כשחזרתי אחרי שבועיים של היעדרות סיפר לי חבר הצוות שהוביל את הפיתוח שהיו כמה וכמה דיונים וויכוחים והוחלט להפוך את העיצוב למשהו אחר. לא ממש הצלחתי להבין מה ולמה, אבל נו - מי שלא נמצא, לא יכול להתלונן שלא שיתפו אותו. בעודי משלים פערים ומבין מה קרה בזמן שלא הייתי גיליתי שיש עוד פיצ'ר שנמצא בשלבים התחלתיים יותר וגם שם יש כמה דברים שחשבתי שכדאי לעשות אחרת. תוך כדי שאני מדבר עם חברת הצוות שהובילה את הפיצ'ר הזה ושואל למה דווקא כך ולא אחרת קיבלתי תשובה שנוסחה בערך ככה "היו על זה אינסוף דיונים, ודי נמאס לי מכל זה, אז זה מה שהחלטנו ואין לי כוח לריב על זה". כאן נדלקו שתי נורות אזהרה: קודם כל, יש מישהו שכותב קוד שהוא לא מסכים עם הדרך בה הוא כתוב. זה מתכון לטעויות. כולנו צריכים לעשות את זה מדי פעם, אבל זה לא פשוט בכלל לשחרר את התפיסות האחרות ולכתוב את הקוד כמו שמישהו אחר רוצה. שנית, זה אומר שהיו כמה דיונים שלא התנהלו כמו שצריך, והצלחנו להגיע למצב מקביל להוכחה ע"י התשה. בקיצור - עכשיו זה לא הזמן הכי מוצלח לבקש שינויים מרחיקי לכת. במקום זה, את החלקים הקריטיים יותר הצעתי לעשות בעצמי (טיפ קטן - אם אתם עובדים עם מסדי נתונים טבלאיים, טעות בשם של טבלה או עמודה זה לא משהו שכיף לתקן "בגרסה הבאה". כמו רכבות, זה משהו שצריך להרוג כשהוא קטן). שאר הדברים? ובכן, זה יכול לחכות לאחר כך. גם הפיצ'ר הגדול שמשום מה התהפך לו העיצוב.
השיקול שהיה כאן היה פשוט - הרבה יותר קל לתקן קוד מאשר לתקן מערכת יחסים בתוך הצוות, והרבה יותר קל להתמודד עם קיומו של קוד לא מזהיר מאשר עם קצר בתקשורת.
מה שקצת התעלמתי ממנו היה, כמו תמיד, הגורם האנושי.  אחרי זמן מה, רעיונות נוטים להכות שורש ולהפוך לקשים מאוד לעקירה, כי אנשים מתרגלים, ולהחליף משהו בדיעבד זה כבר מאמץ שונה מאשר לשנות אותו תוך כדי כתיבה. 
בסופו של יום, ניהלנו את הדיון שהיה חשוב לנהל, פשוט כי הצלחנו לבלבל את עצמנו כהוגן. אני עדיין לא מת על התוצאה הסופית (או יותר נכון, על התוצאה הנוכחית, עם כל יום שעובר, אנחנו מתקרבים יותר לתכנון ההגיוני שהיה מלכתחילה, רק עם שפה קצת אחרת), אבל אחד הדברים החשובים ביותר שלמדתי עד כה הוא שלמרות שנורא קל לחשוב שאני תמיד צודק (מה שנכון בלי קשר), האנשים שאני עובד איתם מבינים תוכנה טוב לא פחות ממני וכשהם עושים בחירות עיצוב שונות זה כי כל אחד מאיתנו נותן ערך שונה לתכונות אחרות של הקוד. מה שחשוב באמת הוא שפתחנו מחדש את הנושא ודיברנו עליו כדי להבין טוב יותר מה אנחנו מנסים לעשות. תוצאה נוספת של הדיון היא שהוספנו מטלה של שרטוט מחדש של כל ההחלטות שקיבלנו כדי ליישר קו ולראות שאנחנו באמת מדברים על אותו דבר - מה שחסך לנו תקלות בהמשך, כי מצאנו חלק מהמכשולים הצפויים מוקדם יותר.
בקיצור - לא תמיד צריך להתעקש ולדבר על הכל "עכשיו", לפעמים אפשר גם להיות קצת בשקט, כל עוד הנושאים החשובים לא נשכחים.

Timing is everything. Or at least that what's everyone says.
Usually, when said in the context of testing, it has one meaning - getting involved earlier.
Naturally, it is not everything. It is just as important to know when to when not to speak, and even when the opportunity to speak is gone.
A couple of months ago, I was abroad participating in CAST (Was great, thanks for asking). Just before I flew over we finished designing a complicated piece of code in a way that I was quite happy with. Two weeks later when I returned I found out that there were some discussions and the design was changed. I didn't really understand or agree with all of the decisions made, but that's fine - I wasn't there when the discussion was taking place and it's unreasonable to expect them to wait for me just because I took a vacation. As I was catching up, I came across another feature where I had some comments. As I spoke with the team member who was working on this I got a response that went along the lines of "there were countless discussions about it, I'm sick and tired of all this so I just do what I'm told". This raised two alarms in my head: First, we have someone who's writing code they don't agree with its design, which is a source of potential mistakes as writing code is much about having a feel of what part fits where and when you write something you disagree with you don't always have that intuitive understanding. The second, more serious alert was that there were some discussions that went wrong, and we were in the domain of proof by exhaustion, and I don't mean the proper mathematical type of exhaustion. In short, now might not be the best time to ask for a major change I thought was required. Instead, I asked for the urgent changes only (you don't want to go and change database tables once in production, it makes it way more difficult in terms of backwards compatibility) and offered to do the work myself - I went to get agreement from the other people, and changed the code. I also left the important but not urgent discussions for later.
My reasoning for not pressing on this argument was simple: Fixing code is easier than fixing people, and it is much easier to deal with a not so perfect piece of code than to deal with a communication problem in the team.
What I didn't take into consideration was, of course, the human nature: After a while, ideas take root in people's mind and they get used to it, so changing their mind now is more difficult. In addition, changing something in retrospect usually takes more effort than changing it while it is being created, so the price of action is higher. 
At the end, we did have another discussion about the design - I can't say I'm super excited with the result (or rather, with the current result, as the solution is inching its way towards the original design that I liked, only with different terminology), but during the years I've learned one thing - While it's easy to think I'm always right (I am, but this is besides the point) The people I work with know software at least as good as I know it. If someone else prefers a solution I don't like it's usually not because they are wrong, but because each of us gives different weights to the various properties of each solution. What was really important was that we discussed our differences and got to an agreement about how we want to push forward. We also added a task to create a diagram of what we've decided to make sure everyone is aligned - which helped us avoid some mistakes in the future since we found some obstacles earlier.

So, to sum things up - Speaking up is not always the right thing to do - as long as you are having those discussions later.